אוסטרליה 2025: מילקשייק שחיתות

בשנת אירוויזיון שעד עכשיו נשמעת פרווה, צריך גם משהו יותר חלבי. בשביל זה אוסטרליה בחרה בשיר Milkshake Man שתייצג אותה באירוויזיון. טור חדש של משתינה עליהם בקשת מתייסר בין הסגנון הכיפי והמפתיע של השיר לבין המילים שלוקות באי סבילות ללקטוז.

אוסטרליה ממשיכה במסורת הבחירות הפנימיות, אחרי שנחלה הצלחה רבה ב-2023 כששלחה את וויאג'ר עם השיר הפרוג רוק הראשון של האירוויזיון: Promise. לדורות, אזכור את 2023 כשנה הכי טובה של העשור, בין היתר, בגלל השיר המופתי הזה שבסוף גם הגיע לטופ 10 בגמר. שנה לאחר מכן, אוסטרליה מבינה ששווה ואף רצוי לשלוח מי שהיו פעם פייבוריטים של העם, לכן בחרו ב-Electric Fields לייצג. הבעיה היא שעד שהם קיבלו את ההזדמנות פז הזאת, בזבזו אותה על שיר בינוני פלוס שלחלוטין לא ייצג את היכולות שלהם והרגיש יותר כמו הכלאה מאולצת של הסגנון שלהם ותרבות האבוריג'נים. התוצאה בהתאם: אי העפלה לגמר. זה לא מנע מאוסטרליה להשאיר את אפשרות הבחירה הפנימית, הפעם נתנו הזדמנות למשהו חדש: Go-Jo. לא להקה ולא צמד, אלא בחור שנראה הבן אדם הכי סליזי ביקום. כזה שישב לידך בבר וילחש משהו מקריפ.

השיר, כאמור, נקרא Milkshake Man. מתחיל עם סאונד קליל של אוטו-גלידה, ואז מתגבר בקצב מהיר שמתפתח לאינדי רוק משובח שמאד מזכיר את Pulp בימים הטובים של הניינטיז. הקליפ גם הוא פסיכדלי ברמות, חגיגת מילקשייק שלשולים בתוך ואן. תענוג. על פניו שיר כיפי, קליט, מלא בהומור אבל התחכום גלום בעיקר בסגנון המוזיקלי שלא דומה לאף "שיר בדיחה" שהגיע לאירוויזיון עד עכשיו, במובן הזה הוא עדיין מאד מיוחד בנוף. אבל וזה אבל גדול, יש דיסוננס חריף בין הסגנון המוזיקלי הכיפי לבין המילים של השיר, שלא רק שהן מטומטמות להחריד, גם שר אותן אותו בחור סליזי שלוחש לך בבר. זה נותן תחושה שלא נעים לי ומיד צריכה להתקשר לחברה שתציל אותי מהקריפ הזה. הנראות שלו ומה שהוא שר נותן תחושה חזקה של קרינג' גרוע.

אז למה אני עדיין יכולה להגיד שהשיר טוב? מכירים את התחושה הזאת, שאתם מזמינים פנקייק עם מילוי של קינדר, אוכלים אותו ובא לכם להקיא מרוב שזה מתוק ואומרים איזה גועל נפש של סוכר ועדיין תודו שבא לכם לסיים את הפנקייק הזה כי אתם כל כךךך אוהבים פנקייק, שחבל לא לסיים אותו ולזרוק לפח. זה שיר שהוא בול הסגנון שאני אוהבת והוא קליט וכיפי, כן המילים זה גועל נפש, אבל באיזשהו מקום, תמיד אני מוצאת את עצמי מקשיבה לו עד הסוף וגם נהנית על הדרך. אני פשוט מבואסת מכמות השירים השנה שהם כאלו: גילטי פלז'ר, "ליד", פרווה, או סתם נמצאים שם. אני רוצה לאהוב שיר באמת, לא להכריח את עצמי כי אין משהו אחר יותר טוב. אגב, יש לי תחושה שזה יהיה הפלופ של החיים כשיופיע בלייב, כנראה שכשנגיע לשלב הזה, כבר אזריק לעצמי אינסולין ואגמל מהמילקשייק...

מדד השתן: מדבקה אדומה של סוכר בכמות גבוהה