איטליה 2026: שוב הדיסקו כאן

פסטיבל סן רמו חזר אלינו בגרסת שחור לבן שהופך לצבע, עם שיר נוסטלגי מתקתק. אבל בתוך כל אווירת הדיסקו בסבנטיז, הבחירה האיטלקית מרגישה מיושנת, שמרנית ופרוביניצאלית. משתינה עליהם בקשת נכנסת לקזינו של אולמי בונבון להבין את התופעה.

ברוכים הבאים לפסטיבל סן רמו 1970, השנה שבה איטליה הגיע להישג שיא במונדיאל, שידורי הצבע בטלוויזיה החלו בהרצת ניסיון, נשים היו יכולות להחליט להתגרש רחמנא ליצלן וכמובן נבחר השיר Per sempre sì של הזמר סאל דה וינצ'י. לא כולם מבינים זאת, אבל השיר הוא אותו פסקול שיוכל לשמש את טרנטינו לסרט הבא שלו. רק דמיינו את הסצנה הזו: פנים, לילה, קזינו מפוצץ נאון במרכז נאפולי, איטלקים בחליפות ונשים בשמלות מעשנים בשרשרת וגורמים למקום להעלות עשן יותר מיעד חיסול בטהרן, סאל דה וינצ'י בטוקסידו שלו מתחיל לשיר וברקע אווירה מתוחה כי במקביל מגיעים לבושי שחורים עם מסכות מטעם כנופיית פיקולי בליינדרס שרק מחכים לרגע להסתער עם רובי קלצ'ניקוב ולחסל את גיבורי הסרט כאקט של ונדטה בעקבות רצח הבן של מנהיג הכנופייה. נשבעת לכם שלא נעזרתי בצ'אטי הפעם, מי גר בתל אביב לקפוץ אליו שנייה הביתה ולהציע לו את הפיץ'?

אם נשים לרגע את הפנטזיות בצד ונתמקד במה שלשמו התכנסנו - האירוויזיון, השיר הזה הוא מאד אבל מאד לא קשור. נאמר אפילו פרובינציאלי מדי. זה שיר שנועד בעיקר לנפוליטנים שבאיטליה ולא פלא שהייתה לו הצבעה מוטה כמו שנפוליטנים אוהבים לעשות בכל סן רמו בעיקר בשנים האחרונות. ההתגייסות ההמונית האחרונה שהצליחה להם הייתה עבור אנג'לינה מנגו לפני שנתיים. במקרה הזה, הייתי מפרגנת כי למה לא, גם לנאפולי מגיעה במה וזה היה שיר מצוין שפרץ קהלים. אבל השנה? השנה זה הזמן לאמר חלאס. אני יכולה לספור לפחות 10 מתמודדים יותר ראויים ממנו בסן רמו, לכן די נמאס לראות את מפגן גניבת הניצחונות הזה.

למרות גניבת הניצחון לכאורה, יש הזדמנות לפתוח שיח מעניין שהנושא שלו היא המילה "מיושן". באירוויזיון היו אינספור ניסיונות לשירים שהריחו חזק מנפטלין, אבל באיזשהוא מקום היה להם קסם מסוים. סגנון מוזיקלי, כמו יין טוב, יכול גם להשתבח אחרי כמה שנים. שיר ג'אז שמקבל איזשהו טוויסט מודרני, סגנון בלקני שמשלב פופ/דאנס, או אפילו שנסון צרפתי. עם המלודיה הנכונה והזמר/ת הכריזמט/ית - גם סגנון מיושן יכול להתקבל באהדה. בשיר האיטלקי אני לא מרגישה את אותה אהדה לסגנון מיושן. סאל דה וינצ'י נראה כמו אחלה בחור וכן יש לו כריזמה של ג'נטלמן, אבל השיר עצמו נשמע מאד סתמי. מעין דיסקו נפוליטני פשטני עם הקלידים מהאורגנית, גיטרות וטיפה כינורות ברקע, כזה שאפשר להקשיב לו ברקע אבל לא באמת להיות מושקעים בו, טוב אולי חוץ מהפזמון, שאני מודה שהוא מאד מדבק (ומתנגן אצלי בראש בחינם כרגע).

מעבר לכך שהשיר מיושן, יש בו משהו מאד שמרני שיכול להיות מזוהה עם הקהל האירופאי, במיוחד בקרב המבוגרים שעוד לא פרשו לגמרי מצפייה באירוויזיון כאירוע "מדורת השבט" כפי שנהגו לעשות בשנות ה-70. למי שמבין איטלקית או סתם מי שקרא את התרגום (כמוני) - מדובר בשיר אהבה השמרני ביותר שנראה באירוויזיון בעשור האחרון. לחלק מהאנשים זה נשמע כמו שיר שיתנגן בחתונה עם רבע עוף, סיגרים ותפוחי אדמה מוקרמים? צדקו! מדובר בשיר על גבר שמחכה לאהובתו כנראה בחופה, כי הוא צועק בפזמון בקיצור "אני ואת זה לנצח, קשורים לכל החיים" (=Per sempre). שיר אהבה סטרייטי הישר משנות ה-70 שאז המילה גירושין באיטליה הייתה מילה גסה וטאבו ענק. פאן פקט: ב-1974 נערך משאל עם באיטליה בנושא גירושין והשיר "Si" שייצג באירוויזיון באותה שנה וגם מדבר על ההסכמה להיות קשורים אחד בשני לנצח רק מנקודת מבט של אישה, יצר מהומה ענקית ונאסר לשידור עד אחרי ההצבעה בגלל שפוליטיקאים חששו ממסר תת הכרתי, כי המילה "כן" נאמרת בשיר 16 פעמים.

כפי שאני מכירה את איטליה באירוויזיון, השיר צריך להיות ממש אסון מהלך כדי שהיא תרד מתחת לטופ 10 בגמר, לכן למרות כל הקטילות ששומעים ברקע - יש לי תחושה ששוב פעם נזכה לראות את איטליה מטפסת למחוזות הניקוד הגבוה. הפעם, לאו דווקא בזכות השופטים כמו בשנה שעברה, אלא בגלל הקהל. אם השיר היה מייצג את סן מרינו, הוא היה מסיים אפילו מקום אחרון בחצי גמר. מדובר בעוד מקרה בו משנה מאד מאיזו מדינה השיר הזה יצא.

מדד השתן: בריחת שתן, דרוש חיתול

https://www.youtube.com/watch?v=IJ6punBGiUA