אלבניה 2026: שיר תפילה ותו לא

הקטטר שלכם חזר! "משתינה עליהם בקשת" פותחת עונה עם כל מה שחשבתי על השיר של אלבניה לאירוויזיון 2026. פתיחה טובה, אבל שיר שמתחיל כמו תפילה הסתיים כמו שגרה. מדונה מוסרת ד"ש.

כדי לגשת לשיר, צריך לדבר על הנושא השנתי שלנו, שמתחלף כל שנה לתמה שכל השירים באירוויזיון חייבים להתיישר איתה. השנה אנחנו נפרדים רשמית מהנושא השנתי של 2025 שהיה "אירוטיזיון" בסימן 69 שנים ובראשותו יצירות הפאר של מלטה (Kant) ופינלנד (Ich Komme). האירוטיזיון יעלה ויבוא להעניק את הגביע לנושא השנתי של 2026: דארקוויזיון (Darkvision), או במילים פשוטות "אירוויזיון האבדון". שירים שעושים לנו את המוות או שירים שהם בעצמם מוות מוותים! הנושא השנתי יכול להיות מוגש בסימן העוכרים המגזימים שהכריזו על מותו של האירוויזיון כשכמה מדינות בודדות פרשו בעקבות השתתפות ישראל. אבל זכרו! לכל מוות יש גם תחייה מחדש...

הפי"ק, הלא הוא הקדם האלבני, סיפק הרבה שירים מתים, במובן שהם היו משעממים ולא הראו אות חיים, לא בביצוע ולא בלחן. היו פייבוריטים אחרים כמו שילה עם זמרה מהתוכעס (Zemra e Tokës) ואיניס נזירי עם נופל וקם (היידה מדרגה) (Ta kam fal), אך מי שנבחר הוא זה שזכה בקונצנזוס מרשים של קולות מהשופטים ומהקהל יחד - אליס (Alis) עם השיר על ה"נזירה" האפלה "Nan". אז הו דה פ*ק איז אליס, אתם שואלים? שמו המלא הוא אליס קלאצ'י (=קלצ'ניקוב, כיאה למוות), נולד וגדל בשקודרה, אך לא בתנאים אלקטרוניים כמו הצמד משנה שעברה. זכה לתשומת לב לאומית אחרי שזכה בעונה החמישית של אקס פקטור אלבניה ומאז מופיע בפסטיבלי מוזיקה מקומיים עד שהגיע לפי"ק.

השיר מתחיל בשירת אוניסון, בה כולם שרים את אותו התו, משהו שבדרך כלל מאפיין כנסיות, מזמורים גרגוריאניים ויצירות קלאסיות להדגשת עוצמה. התחלה טובה ומסקרנת. ואז המקהלה מתפוצצת ושרה שיר מזמור למדונה, כי אי אפשר שלא להתעלם מהדמיון המשוגע להתחלה של Like a Prayer. זה אולי נשמע מקרי, אבל עכשיו כשאני כותבת את השורות האלו - יש מצב שזה בכוונת מכוון. כל התמה הכנסייתית בתחילת השיר מרפררת לשיר מודרני שנכתב על תפילות ומקבל טוויסט. ברגע שנופלת עליי ההבנה הזו, הורדתי טיפה מהשיריון של "לא התלהבתי" בשמיעה הראשונית. אז ממשיכים הלאה. לאחר מכן, אליס מתחיל לשיר והעיבוד מקבל קצב שמאד מאפיין את האלבנים: מקצב טיפוסי ונגיעות פסנתר דרמטיות ואפלות. הבעיה היא שכאן הלחן נופל "פלאט". הבית לא מספיק הדוק ונבנה בצורה טובה לקראת ההצהרה הדרמטית שמגיעה קרוב לפזמון וכנראה זה מה שגרם לי למעין "נפילת מתח" כזו אחרי השירה הכנסייתית בהתחלה. הבעיה הזו חוזרת על עצמה גם בבית השני, שם הבנייה אפילו קצרה יותר לקראת הפזמון. בסופו של דבר, כשמקשיבים לשיר מהתחלה ועד הסוף, מה הדבר היחיד שזוכרים ממנו? את Like a Prayer כמובן.

נזכרתי למה לא התלהבתי מהשיר הזה כמו הרוב. כי הרגשתי שהרפרנס הזה למדונה הוא הדבר היחיד שמצדיק כתיבת שיר שלם באזניים של מאזינים מחוץ לאלבניה. כלומר, יש הוק בהתחלה עם שירת האוניסון והוק חזק מאד בפזמון שמלווה בעיבוד תזמורתי מעצים. אבל מה שקורה בין לבין, והבנייה של המעבר לקראת הפזמון לא מספיק חזק בעיני. אליס, כזמר, מאד מוכשר ושומעים שיש לו סגנון שירה אחר, על פניו הוא מנסה להחזיק גם את הבתים החלשים, אבל לי זה לא מספיק. הסוף של השיר שמלווה שוב בפסנתר נוגה סוגר יפה את השיר, או לפחות רק את הפזמון. חצי נחמה הוא שהעיבוד האופראי נשמר גם בגרסת הסטודיו, אבל התזמורת קצת נעלמת וחבל כי בגרסת הפי"ק זה היה הרבה יותר אפקטיבי.

בשורה התחתונה, מדובר בשיר בסדר שהפזמון שלו הוא הדבר היחידי שמחזיק כאן. פזמון זה אולי הדבר הכי קריטי וחשוב כדי ששיר יצליח באירוויזיון ולכן גם נרשמה התלהבות ראשונית גדולה. אבל לי זה לא מספיק. יש עוד מה למלא. השיר של שפונדרה אלקטרונית הצליח להשאיר מאות אלפי מאזינים מההוק בהתחלה ועד הסוף כי היה שם המון: זמרת כריזמטית, ריקוד אייקוני, בנייה מוצלחת מאד לקראת הפזמון, ספוקן וורד שעד היום אפשר להתווכח אם הוא מרים או מוריד. מבנית, הוא היה הרבה יותר מעניין ויוצא מהקופסה מאשר עוד בלדה אלבנית שהפעם מושרת על ידי גבר בפעם הראשונה מאז בושפפה החתיך האגדי מ-2018. למרות השינוי הזה, הרגשתי שאני עדיין מקבלת עוד מאותו דבר רק עם פזמון הרבה יותר חזק. זה בסדר גמור, אבל כשאנחנו רק בתחילת התחרות ויהיו אחריו עוד 34 שירים - זה לא מספיק.

מדד השתן: התאפקתי עד הבית אך בסוף יצא זרזיף.