מלטה 2025: ככה עושים גילטי פלז'ר

איך זה מרגיש לצפות בהופעה שהאסתטיות שלה מחרידה ואייקונית בו זמנית? תחושה כזו שבא לי להגיד שזה גרוע אבל האמת שנהניתי מזה? גילטי פלז'ר. גבירותיי ורבותיי: ככה עושים את זה. טור חדש של משתינה עליהם בקשת, הפעם לא באמת בא לי להשתין על זה...

בשנים האחרונות מלטה מצטיינת בלהרים קדם אירוויזיון מפרך שיש בו אפס סינון מקצועי ולקוות שמתוך כל המשדר באורך הגלות יצוץ איזה משהו טוב שייבחר בטעות. בדרך כלל כן נבחרים שירים טובים, אבל הם לא מקבלים מספיק גיבוי באירוויזיון מהצבעות גושיות או שמלכתחילה יש המון שירים שבולטים על חשבונם. בואו נודה, השירים בדרך כלל נשארים בסקאלת ה"אנגלית גנרית" כזו שלא מזיקה כל כך, אבל גם לא עושה משהו מיוחד. The Busker מ-2023 הייתה בחירה מיוחדת וכמובן דסטיני מ-2021, אבל ההצבעות העלובות של הקהל מראות שלמלטה אין סיכוי בלעדיו והצבעות השופטים הם אלו שמרימות אותה. רק תראו באיזה מקום סיימה דסטיני: בשופטים מקום 3 ובקהל מקום 14 (!!!). ואם נעבור שוב ל-2023 ו-2024 בחצאי גמר בהם רק הקהל קובע מי יעלה, נראה שהכתובת הייתה על הקיר.

מלטה מבינה שכדי לעבור את חסם הקהל (וזה חתיכת חסם בשבילה), היא צריכה טיפה יותר להתאמץ ולחשוב מחוץ לקופסא. יכול להיות שבגלל זה ראינו השנה שירים יותר מגוונים בקדם האירוויזיון שלהם. הבולטים בינהם היו שיר בסגנון פופרה (Heaven Sent), מוזיקה מסורתית בואכה חגיגה באסם (Lalaratatkeke) וכמובן מה שנבחר בסוף לייצג את מלטה: Kant של מיריאנה קונטה. לכאורה עוד שיר פופ גנרי, אבל שימו לב לטוויסט: משחק מילים מבריק שבו מדובר במילה מלטית ל"שירה" אבל כל דוברי האנגלית יודעים בדיוק במה מדובר... אפילו העמוד הרשמי של האירוויזיון ביוטיוב ביקש לחדד שזה לא גס.

אפרופו מילים, לקרוא את המילים לשיר המלא כיבה לי את המוח לאיזה 3 דקות כי לא הבנתי מה לעזאזל קראתי. בכל מקרה, הנקודה היא שיש פה Hook שמודע לעצמו בקטע מטמטם וגם בשביל דברים כאלו אני חיה בשביל האירוויזיון מסתבר...

נמשיך לביצוע על הבמה, שישר מחזיר אותי לתקופה של בלנקה מפולין: קשקוש מקושקש של תלבושות לא קשורות, זוויות צילום הזויות, כוריאוגרפיה מבולגנת, יוקלילי בהופעת אורח שצץ משום מקום והיא לא באמת מנגנת עליו והסוף: כדורי פילאטיס מקפצים על הבמה ורקדנים עם מניפות. קשה לי אפילו להביא את התחושות האלו בכתב בלי שזה יישמע סחי בלטה אבל אנסה: זה לצפות, להיקרע מצחוק ולצרוח "זה קאלט". זה לחטוף קרינג' מכל אלמנט שהשתמשו בו ואז להגיד "אבל זה מאד מודע לעצמו" זה לשמוע סגנון שבאופן כללי הייתי קוטלת אבל ליהנות מפזמון קליט ובתים טובים. זה לצחוק כמה שהמילים מביכות אבל לזמזם "דו רה מי פה ס..ס...סרבינג קאנט" בדרך לעבודה.

עם כל התחושות המעורבות, איך אני יודעת שזה שיר שהפעם יעלה לגמר אחרי רצף מצער של שלוש שנים? לא בכוונה מכוון, עשיתי סוג של ניסוי כלים: יום למחרת, בישיבת בוקר טיפוסית של הצוות בעבודה המנהל שלי ואני, שני חובבים, דיברנו על הזכייה של מיריאנה במלטה ואיך ההופעה הייתה. מפה לשם, כל הצוות התעניין במה מדובר ומצאנו את עצמנו בחדר ישיבות אפרורי מקרינים את הקליפ על מסך טלוויזיה ענק ביוטיוב. התגובות נעו בין צחוק בלתי נשלט על כדורי הפיזיו בסוף ל"זה ביצוע מחריד". מה המשותף בין כל אלו? שכולם בחדר לא הורידו את העיניים לשנייה וגם דיברו על זה אחר כך. זה מה שיביא את מלטה לעבור חצי גמר.

מדד השתן: פיפי של אחרי שיעור פילאטיס