מאחורי החוקים שכולנו כבר התרגלנו אליהם, מסתתרת לפעמים שערורייה. בין אם זה יורודרמה, פוליטיקה או פשוט מתמודדים שניסו להיות יותר מדי יצירתיים - התקנון של תחרות האירוויזיון השתנה עשרות פעמים לאורך ההיסטוריה, אבל 10 רגעים השאירו חותם ועיצבו את האירוויזיון שכולנו מכירים היום. קבלו אותם!

מקום 10: חוק ה-1 בספטמבר

כפי שכולכם יודעים וגם מי שלא - ה-EBU אוסר על התמודדות שירים שיצאו באופן מסחרי לפני ה-1 בספטמבר של שנת האירוויזיון הבאה (לדוג' שיר שפורסם לפני 1 בספטמבר 2025 לא זכאי להשתתף באירוויזיון 2026). אבל הייתה פרצה קטנטנה בחוק הזה: הוא מדבר על יציאה מסחרית לפי אסכולה מיושנת של חברות תקליטים והפצה, ולא נגע בשירים ששוחררו ע"י מוזיקאים עצמאית בערוץ היוטיוב שלהם. כדי להתקדם לעבר העשור הדיגיטלי, רשות השידור החמירה את ההגבלות משנת 2022 ומאז אוסרת על כל הוצאה/פרסום של שיר לפני 1 בספטמבר לא משנה מאיפה הוא מגיע. כך נוצר מצב, לדוגמא, שמשתתף בקדם האוקראיני ב-2022 נפסל כי חובב הפנה את תשומת לבם לסרטון עם השיר שלו ששוחרר ליוטיוב כבר ב-2018. אמנם זה נראה כמו השינוי הכי פחות דרמטי לדעת הקהל הרחב, אבל למוזיקאים מתחילים שרוצים לקבל הכרה ללא קשר לאירוויזיון - זה יכול להשפיע יותר.

מקום 9: אין יותר תיקו

עד 1969 לא היה מנגנון ברור לשבירת שוויון. מה קורה אם יש תיקו במספר הניקוד בין 2 מדינות או אפילו יותר? פרצה זו הובילה למצב בו 4 מדינות קיבלו אותו מספר גבוה של ניקוד ולכן הוכרזו יחד כזוכות בתחרות, מה שיצר בלגן ענקי והפתיע את הקהל והתקשורת. האירוע הוביל את ה־EBU להוסיף כללים מפורשים להכרעת שוויון עתידי ולמנוע מצב של מספר מנצחים בו זמנית. הכללים עברו עדכונים עם הזמן, כולל ב-1991 בהן היה תיקו בין שבדיה לצרפת, שנקבע שהמדינה שקיבלה מספר פעמים גבוה יותר של 10 נקודות, תזכה בתחרות. מאז תודה לאל וסידורל - אף תוצאה מהתחרויות לא הגיעה למצב של תיקו.

מקום 8: החמרת קוד התנהגות

לא תאמינו אבל הרעיון של רווחת האמנים היה מובן מאליו ונוהל באמצעות כללים סטנדרטיים. כפי שכל בן אנוש היה מצפה מבן אנוש אחר. בשנת 2024, השנה הנוראית ביותר לישראל, התחרות עמדה במרכז ביקורת ציבורית אחרי כמה מקרים שעודדו התנהגות בריונית: התנהגות לא הולמת כלפי המשלחת הישראלית, האשמות כזב, הצקות למשלחות אחרות, בעיקר מצד עיתונאים ישראלים שלרגע התבלבלו לגבי תפקידם המקצועי, מתנצלת מראש אבל גם לקרן פלס הייתה תרומה לבאלגן, גם אם עקיפה (לפרסם סטורי שלילי על מתמודדי אירוויזיון אחרים גם אם הם עוכרים זה לא סבבה ולא ייצוגי). בעיקר, מקרה אחד שמתעלה על כולם: המעצר הפלילי של יוסט קליין נציג הולנד ופסילת המדינה רגע לפני הופעת הגמר.

כתוצאה מכך, ה-EBU פרסם פרוטוקול מחמיר שנועד להגנה טובה יותר על האמנים. השינויים המרכזיים כוללים קוד התנהגות חדש לאמנים נטול הטיות פוליטיות גם מחוץ לאירוע האירוויזיון, הקמת “אזורים ללא צילום” במתחמי האמנים, חזרות נוספות בדלתיים סגורות ומינוי מפיק רווחה ייעודי.

מקום 7: החמרת הפיקוח על הצבעות הקהל למניעת הונאות והטיות

אף אחד לא יכול לחנך מיליארדי מצביעים מאירופה, אבל עם השנים השתכללו השיטות הממוחשבות לספירת ההצבעות כדי למנוע הונאות שונות. לפני 2013, אדם היה יכול להצביע מספר פעמים דרך מספרי טלפון שונים כדי להשפיע באופן בלתי פרופורציונלי על תוצאות הצבעת הקהל, זה יכול להוביל לדבר שנקרא Power‑Voting. המקרה הכי מפורסם שדווח הוא של אזרבייג'אן ב-2013, אז נטען כי נעשה שימוש בכרטיסי SIM שונים כדי להגדיל את מספר ההצבעות לטובת השיר האזרי. כתוצאה מכך, ה-EBU התחיל להשתמש בניטור חיצוני של הצבעות (כמו PwC), המאפשר לזהות דפוסים חריגים: אם מספר הצבעות מגיעות מאותו מקור או בצורה חשודה, ה־EBU יכול לבטל את ההצבעות או להשתמש בתוצאה מחושבת חלופית.

כמה שנים חלפו וכמה מדינות הבינו שמה שלא הולך בכוח, הולך במוח: שיטת שכנוע להצביע באמצעות קמפיין ממומן. כלומר, מדינה א' יכולה לפרסם קמפיין במדינות ב',ג',ד' בשביל לשכנע אותן להצביע לשיר שלה. חשוב לציין שעד השינוי האחרון, לא הייתה הגבלה שנגעה לקמפיינים ממומנים, כל עוד הן לא נותנות בתמורה להצבעה תמריצים כספיים (AKA שוחד). כך לדוגמא, בשנים 2005-2010 רומניה פרסמה קמפיינים במדינות בלקן אחרות להצביע לה, דרך טלוויזיה ורדיו. ב-2014, פולין נעזרה ברשתות חברתיות וטרגטה מצביעים ממדינות סקנדינביות בשביל להצביע. גם השנה, תאמינו או לא, מדינות כמו מלטה נעזרו בשיטה הזו בשביל לגייס מצביעים. אז למה ישראל הייתה המוקד העיקרי השנה להאשמה חסרת הבסיס "גנבה הצבעות"? מכאן למעשה נוצר הדיוק בפרצת החוקים של ה-EBU. הרי עד עכשיו לא הייתה הגבלה שאומרת מי אמור להיות הגוף המממן. זה יכול להיות חברה פרטית וזה יכול להיות גוף מטעם הממשלה. השאלה עד כמה זה משנה מי מממן תהיה לדיון אחר, אבל בקצרה: יש שיגידו שמימון מגוף שיש לו קשר ממשלתי יוצר בעיה יותר מוסרית מאשר חוקית. הספקנים, כמוני, יגידו שמדובר בסך הכל במוצץ חמוד לאנטישמיות הבכייניות כדי לרצות אותן, ואין משמעות למימון ההצבעות מכל גוף שהוא. כך או כך - השנה ה-EBU החמיר את התנאים להחלת קמפיין ממומן וכעת אסור לגוף מטעם ממשלה / מדינה לעמוד מאחורי המימון שלו.

מקום 6: הצטרפות אוסטרליה לאירוויזיון

נראה שיצא לנון חובבים לתהות גם עשור אחרי - למה אוסטרליה משתתפת באירוויזיון?

למרות שיש טיפה בלבול - אוסטרליה היא לא בדיוק חברה ב-EBU, אלא מוגדרת רק כ-Assosiate ("חברות נלווית"). אלה בדרך כלל גופי שידור מחוץ לאירופה שנמצאים בקשר צמוד עם האיגוד, אבל אין להן אפשרות להשתתף אלא אם קיבלו הזמנה מיוחדת מה-EBU ומהמדינה המארחת.

מזה מספר עשורים מרגישה אוסטרליה חיבור עמוק לתחרות ומשדרת אותו לקהל המקומי מאז 1983. בשלב מסוים היא השתוקקה לא רק לצפות באירוויזיון אלא גם להשתתף בו. לכן, כמחווה ל-60 שנה לאירוויזיון ב- 2015 ובאופן חד פעמי, הזמינו במיוחד את אוסטרליה להשתתף באירוויזיון בוינה ולעלות אוטומטית לגמר הגדול. החל מ- 2016 הזמני הפך לקבוע ועד היום אוסטרליה היא מתמודדת כמו יתר המדינות בחצאי הגמר.

מקום 5: הגבלת גיל המינימום באירוויזיון

שילוב ילדים על הבמה לא היה נפוץ במיוחד בראשית הדרך. ב-1979 הופיעה נציגת ספרד על הבמה עם חבורת ילדים ששרים יחד איתה ונראה שאף אחד לא התרגש מזה. העניין הגובר ברצון להגביל את הגיל קרה רק בסוף שנות ה-80, כשנציגת בלגיה, סנדרה קים, זכתה באירוויזיון 1986 כשהיא בת 13 בלבד. זכייה זו נתנה לגיטימציה לעוד כמה מדינות לנסות למשוך תשומת לב עם ילדים, כולל ישראל שבשנת 1989 שלחה את הצמד גילי וגלית. גילו של גילי (חיחי) היה אפילו צעיר יותר מסנדרה קים. בעקבות מקרים אלו, החל מ-1990 ועד היום נקבעה הגבלת גיל מינימום של 16. המשתתפים חייבים להיות לפחות בני 16 בשנה שבה הם משתתפים.

מקום 4: שאר העולם יכול להצביע

כדי לפתוח את האירוויזיון לעולם, מחוץ לבועת החובבות והמצביעות האירופאיות, הוחלט לאפשר גם למדינות שלא משתתפות באירוויזיון להצביע, לא משנה מאיזו יבשת הגיעו. הצבעותיהן המצטברות של מדינות אלו ניתנות כקבוצת ניקוד אחת כחלק מהצבעות הציבור (הצבעת "Rest of the World").

מקום 3: מתזמורת חיה לפלייבק

מהשנים הראשונות עד סוף שנות ה-90 כל הופעה כללה תזמורת חיה מלאה, שהייתה חלק אינטגרלי מהחוויה: כל שיר בוצע עם ליווי מוסיקלי חי, והמנהלים המוזיקליים של כל מדינה היו אחראים על העיבוד והתזמור. בתחילת שנות ה־90 החלה מגמה של הפחתת תזמורת חיה והשימוש בהפך להיות משני בלבד. הסיבה העיקרית הייתה העלות הגבוהה של העסקת נגנים חיה לכל הופעה, לצד שינויים מוזיקליים בשירים שהפכו להיות מבוססי סינתיסייזרים ואלקטרוניקה.

אך רק ב-1999 היה השינוי הדרמטי ביותר: ה־EBU ביטל את הדרישה להופעה עם תזמורת חיה, והחלו להשתמש רק בפלייבק לכלי נגינה חלקם אלקטרוניים. חצי נחמה: השירה עדיין חייבת להיות חיה, רק הליווי המוסיקלי יכול להיות מוקלט.

בתקופת הקורונה, בעקבות הגבלות כלליות של מספר מינימלי של אנשים ביחד - ה-EBU אפשר באופן זמני שירה מוקלטת כקולות רקע בלבד (Backing Vocals). מאז השינוי הזמני הפך לקבוע ומדינות יכולות לבחור האם להסתמך על זה או להישאר במסורת הישנה.

מקום 2: הפרדת ההצבעות בין השופטים לקהל

לחובבים הצוציקים מביננו - עד לפני כעשור נהגנו לראות את הכרזת הנקודות בגמר כשילוב של שקלול הצבעות השופטים והקהל יחד (לדינוזאורים: פעם כמובן היו רק הצבעות שופטים...). בשנת 2015 היה קונצנזוס סביב הזוכה שבדיה והנציג מונס שייצג אותה עם השיר Heros, שזה מדהים כשלעצמו רק הבעיה היא שצריך להעביר כשעה שלמה בה מנחים משועממים שוב פעם מכריזים 12 נקודות לשבדיה. בסגמנט הזה, שהיה כבר לקראת סוף המשדר ויחד עם צופים בבית שכבר התעפצו למוות, כבר התברר לחלוטין מי הזוכה כי הפער בין המקום הראשון למקום השני מבחינת מספר הנקודות יצר מצב שבו אין שום סיכוי למהפך. בסופו של דבר, המנחים התייאשו והכריזו על שבדיה כמנצחת עוד לפני שסיימו להקריא את כל הנקודות מהמדינות הנותרות. שנה לאחר מכן, הוחלט למצוא דרך אחרת להשאיר את כולם עירניים עד סוף המשדר, כלומר להוסיף קצת יותר מתח לאווירה. כך, משנת 2016 עד היום, שונה אופן הצגת הניקוד: בשלב ההצבעות בשלב הראשון הוצג הניקוד של השופטים בלבד מכל מדינה. בשלב השני הוצג הניקוד שהוענק על ידי הקהל, ללא הפרדה בין המדינות. המנחים הכריזו על הניקוד הכולל שקיבלה כל מדינה, כולל הכרזה על מדינות שקיבלו 0 נקודות מהצופים (מכאן הערך ע"ש ב. רפאלי: איים סורי, זירו פוינטס).

מקום 1: שיטת חצאי הגמר ומי מצביע

משנות ה־90 וה־2000 מספר המדינות שרצו להשתתף תפח בצורה אדירה, מצד שני שידור הגמר התארך והתיש את הצופים (בעיקר נון חובבים). בשנת 2004, בעקבות עלייתן של מדינות ממזרח אירופה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, ה־EBU יצר שלב חצי גמר אחד. החל מ-2008 זה הפך ל-2 חצאי גמר - המתכונת שאנחנו מכירים עד היום.

בהתחלה, רק הקהל הצביע למדינות שיעלו לגמר, אך עם השנים החלו דפוסי הצבעות גושיות: שכנה מצביעה לשכנה, בסטי מצביעה לבסטי. "אצביע לך ואת תצביעי לי" (מאת: יוון וקפריסין). כדי להקל על האיכות המוזיקלית שנכנסת לגמר כי אי אפשר לחנך מיליארדי אנשים באירופה, הוכנסו שופטים מקצועיים לצד הצבעת הקהל (50/50).

מאז נוצרה בעיה אחרת: גם השופטים לא היו טהורים במיוחד ונחשפו שיטות תיאום הצבעה מפוקפקות ביותר. החמורה מבינהן הייתה בשנת 2022: ה-EBU זיהה דפוסי הצבעה חריגים בשופטים מ-6 מדינות בחצי הגמר השני, במילים אחרות ה-6 לכאורה תיאמו בינהן הצבעות על מנת שיעזרו אחת לשנייה לעלות לגמר. בעקבות דפוסים אלו, הוחלט לבטל את קולות השופטים החשודים ובמקומם להשתמש בתוצאה מחושבת אוטומטית שמבוססת על מדינות אחרות בעלות דפוס הצבעה דומה מההיסטוריה.

משנת 2023 ה־EBU החזיר את שיטת הצבעות קהל בלבד, שקובעת את העולות מחצאי הגמר. יעברו רק שנתיים והרבה רגעים שנויים במחלוקת שיגרמו להם להפוך את ההחלטה ולהחזיר את השופטים.

מה אנחנו למדים מזה נשמות? שתיאום הצבעות ימשיך להתקיים, רק שעל השופטים מתוקף מקצועם ניתן להטיל סנקציות ועל מיליארדי אירופאים פשוטי עם- לא. לצערי הרב, שירים רבים מתפספסים כך או כך.